יוכבד זיו (בפולנית יאדוויגה) נולדה בשנת 1926 בעיר קטנה בשם סקרנביץ' שנמצאת בין לודג' לוורשה, פולין.
ליוכבד היו הורים מעורבים קהילתית, אביה עזריאל היה אדם מכובד שלקח חלק במועצת העיר וזמר חובבני. אמה, דבורה, הייתה פעילה בקבוצת נשים "עזרה" שאספה כספים לנזקקים, בנוסף, אמה ארגנה קבוצות ילדים שלמדו בבתים קטנים.
ליוכבד אח אחד שקטן ממנה ב-8 שנים ששמו פישל'ה ז"ל.
משפחת קוצ'ינסקי (שם משפחתה הפולני של יוכבד) הייתה בעלת מעמד חברתי – כלכלי גבוה והיו מוכרים בקהילה היהודית והפולנית.
את מלחמת העולם השנייה, ותקופת השואה עברה יוכבד בגבולות פולין.
בבלוג זה, נשתף סיפורים שעברו על יוכבד במהלך השואה ולפניה, ונעסוק בהישרדותה עם ההתמודדות היום – יומית עם הכאב, שלא מרפה כבר 65 שנה.

החיים שלפני המלחמה
כפי שהוזכר, יוכבד נולדה בעיר סקרנביץ' שבפולין, בה התגוררו 35,000 תושבים וכ-5,000 מהם יהודים.
האופי המיוחד של יוכבד, שמתאפיין באסרטיביות וחשיבה החדה בא לידי ביטוי כבר כשהייתה בת 3:
"אימי וקבוצת הנשים, החליטו שצריך להקים גן ילדים עברי, הביאו גננת ששמה בת שבע, בחורף,ופתחו את הגן .ביקשתי מבת שבע להצטרף לגן, אך היא אמרה שהגן מלא, אז הלכתי לבד לביתי, ביתי היה במרחק של שלושה ק"מ מהגן , בכפור, ולקחתי מביתי כורסת נצרים, סחבתי אותה כל הדרך חזרה אל הגן ו 'עשיתי לי מקום' בגן. "
נוכחנו לדעת כי חייה של יוכבד לפני המלחמה היו חיים יציבים, חברתיים, ויפים, אך הכל השתנה ביום אחד..

"לא קוראים לי יוכבד, קוראים לי שרה"
גרמניה פלשה לפולין ב- 1 בספטמבר 1939, ובכך החלה את מלחמת העולם השנייה. עם כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית החלה מיד רדיפת הקהילה היהודית שם, וגזרות כלפיה, כך מתארת יוכבד בספרה "זאת שוב אני"-
"השמועות על גורלם העגום של יהודי גרמניה היו לנושא שיחה שכיח. גם בפולין נעשתה אלימות כנגד יהודים עניין שבשגרה, צעירים לאומנים מובטלים ומנהיגים פוליטיים שחיפשו תומכים, השתלחו ביהודים וניסו לפגוע לא רק בגופם אלא גם בפרנסתם, בתי עסק יהודיים נפרצו ונבזזו"..

אז למה שרה?
"ימים אחדים לאחר פריצת גבולות פולין ע"י הנאצים, הם הגיעו לעירנו. כבר ביום הראשון בעטו חיילים גרמנים פרועים ומלאים חדוות ניצחון בדלת ביתנו ונכנסו. החיילים פשטו ברחבי הבית, צעקו בקולי קולות, שברו והרסו, והותירו חותם של בוץ על השטיחים היקרים.אחד מהם נכנס לחדרי, "יהודייה מלוכלכת, איך קוראים לך?" צעק בגרמנית. "יאדווויגה", לחשתי. "טעות!" צרח. והוורידים בצווארו השתרגו, הוא נראה עומד להתפוצץ."איך קוראים לך?" "סליחה, אדוני, איני מבינה אותך", עניתי בגרמנית. "שמי יאדוויגה". המדים שיוו לו מראה מאיים והשנאה בעיניו הייתה משתקת. שוב ושוב צרח: "איך קוראים לך?", מלמלתי את כל השמות שהכרתי. "מרתה? ליזה? יאנה? "זעמו הלך וגבר. החלטתי לשתוק. "איך קוראים לך?", ניסה שוב. חשתי בהבל פיו קרוב לפניי. הוא הניח את ידיו על צווארי והחל לחנוק אותי. האוויר אזל מראותיי, וכל נשימה גרמה לי כאב. בתוך מעשיו המטורפים שמעתי אותו לוחש לעצמו: "את כ"כ יפה- למה אני צריך להרוג אותך?" הייתי משוכנעת שאלו הן הדקות האחרונות של חיי. חלפו כמה שניות של אימה, ואז קרא לו המפקד, והוא עזב אותי לנפשי. מאוחר יותר למדתי שהייתי צריכה לענות ששמי שרה, כי הגברים הוסיפו לגברים היהודים את השם משה וליהודיות- שרה."
"טראומת החנק נותרה חייה, ועד היום אינני מסוגלת לרכוס את חגורת הבטיחות במכונית.."

הכניסה לגטו
שבוע אחרי כניסת הנאצים לעיר סקרנביץ', כלאו הנאצים את תושביה היהודים בשכונה אחת – למזלה של יוכבד- ביתם היה בשטחי הגטו לכן לא היו צריכים לעזוב את דירתם.
החיים בגטו היו קשים, זרים גרו בביתם, המזון הלך ונגמר, אביה התמנה לאחד מאנשי היודנראט- יהודים שמתמנים ע"י הנאצים ואחראים על ההתנהלות בגטו, לכן היה חוזר הביתה כל כמה זמן כשגופו חבול.
בתוך כל אלה, לצד הגזרות החדשות, הרעב, והעוני, הוריה ממשיכים לעזור לאנשים אחרים להינצל ודואגים גם לשאר הקהילה מלבד רק לעצמם. בנוסף, פולנים שהוריה עזרו להם לפני המלחמה, גם התבררו כמקור לתקווה- למשל סיפורו של קובלצ'יק-

אך היה אור בקצה המנהרה ליוכבד, והאור הזה הוא נער צעיר בשם מונייק.

"מונייק שלי"
מונייק היה אהבת הנעורים של יוכבד, וחלק בלתי נפרד מההתמודדות עם הקשיים והסבל שבמלחמה-
"בין עבודות הכפייה, הגזרות החדשות, המרושעות, היתמות, והייאוש, היו לשגרת חיים, בתוך כל זה קרה לי נס: התאהבתי. "
מונייק ויוכבד גרו לא רחוק זה מזו, הוא היה מבוגר ממנה ב-4 שנים, יוכבד מספרת כי היא הוקסמה מיופיו, מחוכמתו, ומכך שבחור כ"כ "מושלם" מעוניין בה. מונייק בא ממשפחה נפלאה- להוריו הייתה חנות דליקטסים, ומדי יום הביא לה שוקולדים שחשב שאהבה, כשבעצם היא לא ממש אהבה שוקולד, אך היא אכלה אותם רק כדי לראות את החיוך המאושר על פניו.
יוכבד אהבה את מונייק אהבה ללא גבולות- "במאי, זמן פריחת הלילך, הביא לי מונייק פרח וטבעת, ובקול נרגש ורועד הצהיר על אהבתו הנצחית. הוא נשבע שלעולם לא ניפרד, שתמיד נאהב, שהוא יהיה כ"כ טוב אליי, שהוא ישכב על הארץ עבורי ויהיה לי שטיח. כך גם כתב במכתבים שהקפיד לשלוח לי גם כשהיינו בגטאות נפרדים, וגם כשסייע למחתרת להתכונן למרד גטו ורשה. מן המרתף שברחוב "מילא" ".
"במאי 2008 בעת ביקור בפריז, ניגש אליי ילד קטן, נתן לי פרח לילך ונעלם, החסרתי פעימה. חשתי כאילו מונייק מוסר לי דרישת שלום".

חיים כלא חיים, בגטו ורשה
הגטו בעיר סקרנביץ' חוסל בשנת 1941, והיהודים שהיו בו קיבלו פקודה לעקור לגטו וארשה.
"הגענו לתופת. גטו וארשה לא נועד לבני אנוש. לראשונה ראינו גלי עצמות שנעו כמו צללים. מתים וכמעט-מתים גדשו את הרחובות. לא הייתה פינה שקטה או ירוקה, לא פרח, או תכול שמיים- אלא גיהנום של בטון ומוות. כל יום היה גרוע מקודמו. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת. בכל פעם חשבנו שלא יכול להיות יותר גרוע, אך לחרדתנו גילינו שלצורר רעיונות משלו."
כפי שמתואר בקטע זה, ניתן לראות כי החיים של יוכבד ומשפחתה נהיו יותר ויותר קשים, לגטו הם הגיעו חמישה אנשים- אביה, אמה, סבתה ואחיה – הסבא נפטר מהתקף לב בגטו וזכה לקבורה ע"י בני משפחתו- מה שנחשב למזל מכופל: גם למות מוות טבעי ולא מתוך הזוועות והרעב, וגם שיהיה מי שיבכה את מותו ויקבור אותו בכבוד, ולא יסיים את חייו עטוף בעיתון ברחבי הגטו.
ולצד תנאי מחיה בלתי אפשריים, יוכבד מנסה לשמור על החיים שהיו לה- מונייק והיא המשיכו להיפגש משום שגם הוא עבר יחד איתה, ובפעילות סודית עבד בבונקר והכין כלי נשק להכנה למרד בגטו.
אך אמה של יוכבד בכניסתם הנוראית אל הגטו התעניינה יותר מכל בלימודי ילדיה, לכן הצטרפה יוכבד לקבוצות ילדים ומורים מתנדבים, לקבוצות אלה קראו "קומפלטים", הם למדו במרתפים צפופים וסודיים כמובן, כאשר הצפיפות והמחנק קשים מנשוא. יום אחד כאשר חזרה יוכבד מה'קומפלט', החלה לחוש כי מישהו עוקב אחריה...

"בורחים מגטו וארשה"
כל יום היה נורא מקודמו, ולא היה גבול לרוע שהפגינו הגרמנים כלפי היהודים. באחד הימים הופיע לפתע קובלצ'יק מחופש ליהודי ושקית זהב בידו. העניק אותה לאמה של יוכבד בטענה כי זה יועיל לה, והלך. אמה של יוכבד שלחה את אמה- סבתא קיילה שנראתה כפולנייה, לחבר פולני בשם גנצנר- שייגן עליה ויכלכל אותה, ברחה מהגטו ושם התגוררה, הרחק מן התלאות, בעיר סקרנבץ'. אמה של יוכבד הבינה שגם עליהם לברוח מהגטו, לכן ניגשה אל חייל גרמני שעמד בשערי הגטו והציעה לו את שקית הזהב שקובלצ'יק העניק לה. בדרך נס הסכים החייל לעזור למשפחה תמורת הזהב. לכן ביקשה אמה של יוכבד שיביא עגלות שיבואו לאסוף כמה שיותר אנשים (כמובן שוב מתוך דאגה לאחרים מלבד מ"שפחתה) וייקחו אותם הרחק מהגטו.
וכך היה, רק שבניגוד לתוכניות- העגלות נתפסו והגיע סיוט אחר...

"הובלנו לשדה התעופה אוקנצ'ה. רוכזנו בחצר פנימית עלובה, מוקפת קירות גבוהים מבטון. היו שם עוד כמאה איש שנתפסו גם הם בניסיון בריחה. עמדנו שם במשך כמה שעות, ללא מזון או מים, ואז נפתחה דלת כבדה של מרתף, וקיבלנו הוראה לרדת לתוכו.
המרתף היה מתחת למשרדים של שדה התעופה, והיה בו מקום לכמאה איש. הנאצים דחסו לתוכו 300 איש, והדלת בקושי נסגרה. הם דחסו אותנו בכוח פנימה, כמו דגים מלוחים בחבית. המקום היה לח, מצחין,מחניק, וחשוך לחלוטין, ללא סימן מתי יום או לילה. לא יכולנו לשבת, לא הייתה אפשרות להסתובב או לעשות את התנועה הקטנה ביותר. אפילו את צרכינו לא יכולנו לעשות אלא במקום עומדנו.
למזלי עמדנו עם הפנים לקיר. במרתף היו צינורות ביוב מפוצצים שנזלו על הקירות. באופן אינסטיקטיבי ליקקנו את הנוזל, שהיה המזון היחידי שלנו. בהתחל שמעתי צרחות עד לב השמיים, ימים בודדים אחרכך, החליפו את הצרחות במלמולי תפילות, ומדי יום זה נרגע. הגוש האמצעי, האנשים שעמדו בלי יכולת להסתובב בלי לזוז, התפללו ובכו, ושוב פנו לאלוהים. בכל יום הבכי הלך ופחת, עד שגוש האנשים שתק.
לאחר 12 ימים לפתע נפתחה הדלת. "ראוס, החוצה", נשמעה הנביחה. הגוש האמצעי עמד מת. נשארו בחיים רק אלה שעמדו עם הפנים לקיר. זחלנו החוצה. האנשים שמתו בעמידה קרסו אל הרצפה"...

לאחר החוויה המזעזעת הזו, כאשר הם נפוחים ועליהם צואה, שתן, ואלפי תולעים- הובלו היהודים מהמרתף הנורא אל יער "וולה", הסמוך לוארשה, שהיה אתר הוצאה להורג – שם כל אחד מבני משפחתה קיבל את חפירה והחל לחפור לעצמו את קברו- בעודה יוכבד חופרת לה בור בו תיקבר... "בוא הנה יהודי, פקד על אבי השוטר הפולני. ואבא בקושי גורר את רגליו, מטונף ומסריח, רחוק מרחק שנות אור מהאיש המכובד מסקרנביץ', ניגש אליו. "קוראים לך קוצ'ינסקי?" לחש השוטר. אבא הנהן בפחד."הצלת את המשפחה שלי פעם, ועכשיו אני רוצה לעזור לך". אינני מאמינה בניסים, אך אין לי הסבר אחר למה שקרה שם. אבא היה בקשרים טובים מאוד עם מפקד המשטרה בסקרנביץ', שחיבתו לוודקה גרמה לו לשקוע בחובות עמוקים ואיימו כי יעקלו לו את הבית. הוא פנה לאבא לעזרה, ואבא רכש את ביתו, ואמר לו: "אל תדאג. תגור כאן ותשלם לי כמה שאתה יכול". אבא חשב אז שלא יזיק להיות בקשרים טובים עם ראש המשטרה, אבל הוא לא תיאר לעצמו עד כמה זה יוכל להועיל. השוטר הצעיר שעמד מולנו זכר כיצד נהג להגיע לביתנו ובידו סכומים פעוטים שעלה בידו לחסוך במטרה לרכוש את בית הוריו. הסכומים הללו לא היו מספיקים גם אם היה ממשיך לשלמם שנים ארוכות. בעיקר זכר השוטר את קולו של אבא ושירתו הנפלאה. לימים עבר לווארשה והצטרף למשטרה, וכך בשרירות גורל מחרידה מצאנו עצמינו נפגשים שוב. "
השוטר הצעיר העביר את משפחתה של יוכבד ועוד כמה אנשים (שכמובן שוב המשפחה רצתה להציל) לעגלות מכוסות והבריח אותם לגטו בשם רבה מזובייצקה, 26 ק"מ מהעיר סקרנביץ'. הגטו היה "נוח" יחסית לגטאות אחרים, ובין האחרונים שחוסלו, בסוף 1942.

"לנוע ממקום למקום"
לאחר מכן הגעה לעיר המולדת סקרנביץ', שם מתחיל מסע מפרך של בריחה והסתתרות מבית לבית. משפחתה הגיעה לגורן (מאין מבנה מעץ שמאחסן תבואה- אסם), האסם היה שייך לגנצנר- ידיד של המשפחה (שם הייתה סבתא קיילה), שם ישנים בכפור, כשמקור האוכל שלהם הוא אוכל לחזירים. החיפושים איפה ללון ממשיכים, יוכבד מגיעה לבית קברות ונכנסת לאוהל של הרבי (הדבר היחיד שלא הוחרב ע"י הגרמנים) ובבוקר כשיוצאת מהאוהל קפואה, מפוחדת, רועדת, עוברת שביל ומגיעה למשפחת רוז'יינסקי, אב המשפחה שנחשב לאדם מאוד נחות בחברה בשל עיסוקו (לוכד כלבים), מבין שהיא יהודייה כאשר היא מתדפקת בדלת, אך לא מגרש אותה, אלא רוצה לעזור לה, ומביא לה אוכל. צץ במוחה של יוכבד רעיון. היא ביקשה ממר רוז'יינסקי שיביא לה תלבושת של כפרייה לוביצ'אית (לוביץ' זו עיר קטנה בה התגררו כפריים בשם 'לוביצ'אים'), רוז'יינסקי השיג לה שתי תחפושות של כפרייה- אחת חגיגית ואחת ליום-יום. יוכבד צבעה את שערותיה, וקראה לעצמה סטפניה- התחזתה, שינתה את קולה ואת המבטא שלה, ו"שיחקה אותה" ככפרייה לכל דבר. אף כשפגשו אותה ילדים מכיתתה וזיהו אותה, שחקה עצמה יוכבד כאילו שלא ידעה על מי מדברים- הלא היא סטפניה. אך המסע נמשך, משפחתה ממשיכה לנוע מקום למקום, מאדם לאדם, כל אחד שהיה מוכן לתת להם ללון אצלו ולו ליום או שעה. לאחר מכן, דרך פרופ' סקריפצ'אק, הם מגיעים לאניילה, אישה פולנייה וממורמרת, שמחביאה אותם אצלה במשך כ-20 חודשים, שם מעבידה את יוכבד בכל עבודות הבית, אף בישלה לחזירים. אניילה קיבלה המון המון זהב תמורת אחסנתם אצלה. ובמהלך הזמן התאהבה בשוטר בשם תדאוש, ששיתף פעולה עם הגרמנים. לאחר מכן, התברר כי אניילה סיפרה לו כי יש יהודים שמתגוררים אצלה ובכוונתה להרוג אותם. השוטר עצמו הרג יהודים והתגאה בכך. כאשר איים השוטר בפני יוכבד שסכנה לגורל משפחתה, סיפרה לו סיפור בדוי על היכן נמצא הזהב ואיימה עליו שהמחתרת הפולנית מחפשת אותו משום שבגד במולדת והצטרף לגרמנים- גם כאן ניתן לראות את האסרטיביות ואומץ הלב של יוכבד- ואכן כך הצילה את משפחתה והם נמלטו מאניילה ומאכזריותה.
יש לציין, כי גם אצל אניילה המרשעת, היה קצה אור- וזו כלבה בשם מושקה, שהייתה שייכת לאניילה, הכלבה המיוחדת הזו הצילה את חיי המשפחה לא פעם, כשאר הייתה מזהירה אותם לפני כניסת אויבים, ושעליהם להסתתר כשמגיעה סכנה. על כך מספרת יוכבד בסרטון הבא:

הביתה
בשנת 1945 הסתיימה המלחמה, והצבא האדום הגיע, סוף סוף חזרה המשפחה לביתם, שהיה ריק מתוכן, שכן הפולנים גנבו את כל רכושם. מ-5,000 יהודים שחיו בעבר בעיר סקרנביץ', נותרו בחיים רק 15 יהודים. המשפחה נאלצה לישון על קש, בביתם הריק, ואף הזמינה אליה עוד יהודים שבאו מאזורים שונים, שיבואו להתגורר אצלם.

"עם הזמן עזבו הפליטים את ביתנו ומצאו דירות משלהם, ואנחנו נשארנו בביתנו. שולחן האוכל חזר אלינו, אספנו כיסאות ולאט לאט התחלנו להתאושש. בתוכנו פנימה היינו שבורים ורצוצים, אבל השתדלנו להיות דומים ככל האפשר למשפחה שהיינו לפני המלחמה. אופי של משפחה אי אפשר לשנות. האהבה, הלטיפה והחום היו כל הזמן, גם בתנאים הקשים ביותר. היינו משפחה אוהבת ונשארנו משפחה אוהבת".

יום אחד הגיע קצין רוסי שהיה יהודי למשפחת קוצ'ינסקי, עם מכתב למשפחה מידידתם. שמו היה מרדכי, סטודנט לרפואה שנה רביעית באונ' וארשה. לפני כן למד 3 שנים בטשקנט.

"מרדכי בא אלינו הביתה, הכיר ונשאר. לעיתים קרובות בא מוארשה לבקרני. לאט לאט התפתח בינינו רומן והתחלנו להרגיש את הקרבה שמרגיש זוג שמתחיל להתאהב..."

לאחר חצי שנת היכרות, הפך מרדכי לבעלה של יוכבד (נישאו בשנת 1946).
על אף שהסתיימה המלחמה, הרדיפות אחר היהודים לא פסקו, איומים וסכנות ארבו אף בסקרנביץ', לכן החליטו יוכבד ומשפחתה, יחד עם מרדכי, להגיע למולדת- ארץ ישראל.

"חלום ארץ ישראל רקם עור וגידים, וחיכינו שבעלי יסיים את לימודי הרפואה, בשנת 1947 סיים את לימודיו.
כשיצאנו לדרכינו גם מושקה הכלבה של אניילה מצאה אותנו, היא בכתה בדמעות, כאילו הבינה שלא נתראה עוד לעולם. עלינו לקרון הרכבת והבטנו לעבר הכלבה האהובה העומדת בשלג וצופה ברכבת המתרחקת. בתחילה הפכה לכתם שחור ואחרי כמה רגעים רק נקודה שחורה בשלג. רצנו לקרון האחרון לראותה עוד כמה שניות, עד שנעלמה...
לאחר שהגענו לישראל נודע לנו מאניילה, כי מושקה נשארה שם, בתחנת הרכבת כשבועיים, חיכתה לנו, וכך למעשה מתה מרעב, כאילו שהתאבדה".

זאת שוב אני- יוכבד פותחת בחיים חדשים

לאחר שהייה במשך פרק זמן מסוים אצל משפחה בפריז, צרפת- המשיכו במסעם, ועלו לארץ ישראל באנייה, שעגנה בנמל חיפה ב-13 במרץ 1949.
לאחר מכן ביולי 1949 נולדה בתם היחידה של יוכבד ומרדכי- קניה.
תחילה גרו בעפולה, לאחר מכן 7 שנים בחולון, ואז הגיעו לגבעתיים, כאשר שם התקבל מרדכי לעבוד בקופ"ח כגניקולוג.
אבא עזריאל נפטר ב-1980, ואמא דבורה נותרה עצמאית.
מאחר וההומור הפך חלק שוב בהישרדות של יוכבד, היא החלה להופיע בקטעי הומור, היא מופיעה לפני ניצולי שואה עד היום.

"לפי השקפת עולמי, יש רוע בעולם ואין בכוחנו לתקן את העובדה המרה הזו, אבל ההומור הופך את החיים לראויים יותר, ונותן הקלה גם במקומות הקשים ביותר. ההומור פתח עבורי הרבה דלתות והמיס הרבה התנגדויות..."

יש לציין כי במהלך חייה יוכבד הלכה בדרכי משפחתה, ודאגה לנזקקים בכל אשר נזדמן לה, לדוגמה, אירחה משפחות של עולים חדשים בביתה, מאז ועד היום אירחה כ-25 משפחות, והיא ובעלה עזרו להן להיקלט בארץ.
אחיה של יוכבד, פישל'ה, התגורר במשך שנים בדרום אפריקה, ובשנת 1993, בהיותו בן 68, נהרג בעת שוד. עד היום כאשר מדברת יוכבד על פישל'ה, עומדות הדמעות בגרונה.

"הכאב היה קשה מנשוא, בכיתי כל הזמן ולא הצלחתי לתפקד. מחשבה אחת לא נתנה לי מנוח. איך מספרים לאמא שבנה נרצח?"

ואכן אמה נכנסה לדיכאון עמוק, ולאחר כ-3 שנים, נפטרה מהרעבה עצמית, ומכאב על האובדן.
אך יוכבד, מצליחה בכוחות פלאיים להמשיך הלאה, להמשיך לחיות.
למרדכי ויוכבד נולדו שני נכדים- חזי, בוגר תואר ראשון בכלכלה וכיום מרצה בתחום הכלכלה ושוק ההון, נוסף על כך הוא גם הכתב והפרשן הכלכלי של עיתון "ישראל היום". וקרן, סיימה בהצטיינות לימודי רפואה, ומתחילה את הסטאז' שלה בארץ.
ליוכבד ומרדכי יש אפילו נינה בשם אור- נולדה ב-2008, ו"כשמה כן היא, מאירה את חיי כולנו" כך נוהגת לספר יוכבד.
בסופו של דבר הגיעו יוכבד ומרדכי (הידוע בכינויו "מותק") לכפר סבא, שם הם גרים בעושר ואושר עד היום.

כך, בדרך מאוד מיוחדת ומשעשעת, ניתן לראות בסרטון הבא, של מרדכי ("מותק") ויוכבד זיו.

בסוף ספרה ("זאת שוב אני"), מתארת יוכבד את מטרתה וכוונתיה, לגבי החיים:

"בספר זה ביקשתי לספר למען הדורות הבאים על הניצחון הפרטי שלי על הגרמנים שניסו להשמיד את כל היהודים. רציתי לספר כיצד בתוך הזוועה מצאנו אנושיות ואהבה, הומור, תקווה וכוח חיים- ערכים שהנחילו לי הוריי, וסימנו את הדרך שבה בחרתי לחיות.
אילו המציאות הייתה מאפשרת זאת, הייתי ממשיכה את החיים שהיו לי בילדותי, אבל לצערי הרסה המלחמה את הכול. נאלצנו לבנות את חיינו מחדש.
מנסיוני למדתי לקחת את החיים כפי שהם, ולעשות רק מה שעושה טוב לעצמי ולאחרים, ולעבור את החיים עד כמה שאפשר בשלווה. על האדם לתכנן את המחר, ולחיות את חייו בתחומי יכולתו. סבתא תמיד הייתה אומרת "אם אני נותנת לך עשרה גרוש, שימי אחד בצד. עם הזמן הם יצטברו."
החיים לימדו אותי לא להזדקק לעזרה, ולסמוך רק על עצמי. כעת, שאני מסכמת את חיי ונהנית מן המשפחה המקסימה שבניתי לי ומן החיים שיצרתי לי, אני מהרהרת בדרך הארוכה שעברתי: מילדת פינוקים בפולין המושלגת, של משאלותיה התגשמו מיד, הייתי לסבתא גאה בארץ ישראל שטופת השמש.
לו היו מספרים לי באותם ימים של רעב ואימה בעליית הגג בגורן של גנצנר, באוהל הרבי בבית העלמין בסקרנביץ', או במרתף של שדה התעופה, שיום יבוא ואשב בביתי בארץ ישראל, ואספר את סיפורי לבתי ולנכדיי, האם הייתי מאמינה? אינני יודעת."

זכינו להכיר אישה חזקה, אסרטיבית, דאגנית כמו כל פולנייה, חכמה, חמה, ואוהבת, ואנו מודות לה ולבעלה מקרב לב על האירוח החם והשיתוף בסיפור החיים הבלתי רגיל שלה.

מקוות שהצלחנו להעביר את סיפורה, לפחות במידת האפשר, שכן מילים לא יוכלו באמת לספר את סיפור החיים הזה..

רוני פורת וגבי רדוש

תמונות