יום שבת, 10 ביולי 2010

Yocheved Ziv (Polish Jadwiga) was born in 1926 in a small town called Skarnvic, located between Lodge to Warsaw, Poland.
Yocheved had parents involved in the community, Azriel, her father was an honorable man who took part in amateur singing and in City Council. Her mother, Deborah, was active in women gruop called "Ezra" who collected money for the needy, in addition, her mother arranged for groups of children to study in small groups.
Yocheved has one little brother which is 8 years younger than her named Fishale, R.I.P .

Family Kuczinsky (Polish surname of Yocheved) was in high social and econamic class and was known in the jewish and polish community aswell.
Yocheved expirienced The Second World War, and Holocaust in Polish border.
On this blog, we will share stories of Yocheved during the Holocaust and before it, we will deal with survival - with a daily pain that had not let go for 65 years.




Before the War

As mentioned, Yocheved was born in Skarnvic, Poland, that had 35,000 residents and 5,000 of them were Jews.
Yocheved's special character, characterized assertively sharp thinking is already evident at age 3;
"My mother and a group of women decided to establish a Hebrew kindergarten, brought a teacher names Bat Sheva, in the winter, and opened the kindergarten. I asked Bat Sheva to join the kindergarten, but she said that the kindergarten is full and there is no "place" for me, so I went alone to my house, my house was about three kilometers from the kindergarten ,in the frost, took a wicker chair and carried it all the way back to the kindergarten and made my own "place". "
We learned that Yocheved's life before the war was a stable life, social, and beautiful, but everything changed in one day ..




"My name is not Yocheved, my name is Sarah"

Germany invaded Poland on September 1, 1939, and thus began the Second World War. With the occupation of Poland by Nazi Germany and immediately began a persecution of the Jewish community, cuts to her, in her book that describes Yocheved "Its me again" -
"The rumors about the sad fate of Jews in Germany were a common topic of conversation. In Poland violence against Jews became commonplace, young unemployed nationalist and political leaders seeking support, lashed out against the Jews and tried to hurt not only physically, but also their income, Jewish businesses were broken into and looted" ..

Why Sarah?

"A few days after the breaching of the border of Poland by the Nazis, they came to our town .in the First day our front door was kicked wild and full of German soldiers triumphant entered.The soldiers raided the house, shouted loudly, broke and destroyed, leaving the mark of mud on the expensive carpets. One of them came into my room, "dirty Jew, what's your name?" He shouted in German. "Yauwigiah," I whispered. "Wrong!" He screamed. The veins in his neck twisted, he seemed about to burst. "What's your name?" "Excuse me, sir, I do not understand you", I replied in German. "My name is Jadwiga. Uniform made him look menacing and hatred in his eyes was paralyzing. Repeatedly screamed: "What's your name?", I muttered all the names I knew. "Martha? Lisa? Jana?" Anger grew. I decided to keep quiet. "What's your name?", Tried again. I felt his breath close before me. He put his hands on my neck and started choking me.Out of air, and breath caused me pain. In the mad deeds I heard him whisper to himself: "You are so beautiful - why do I have to kill you?" I was convinced that these are the last few minutes of my life. After a few seconds of terror, his commander called him, and he left me alone. Later after, I learnet I had to answer that my name was Sarah, the Jewish men were called Moshe and jewish women were called - Sarah. "
"Trauma of the siege remained part of my life, and to this day I can not fasten the seat belt in the car .."




Entrance to the ghetto

A week after the Nazis entered the city Skarnvic, the Nazis imprisoned Jews in one neighborhood residents - Fortunately for Yocheved - Their home was in the ghetto so they should not have to leave their apartment.
Ghetto life was difficult, foreigners lived in their home, food was running out, her father became one of the Judenrat - are appointed by the Nazis, Jews are responsible for conduct of the ghetto, so he came homeonce in a while with his body all bruised.
Of these, along with the new decrees, hunger, poverty, parents continue to help others survive and take care of the rest of the community other than themselves. In addition, the Poles whose parents helped them before the war, also proved to be a source of hope - for example the story of Kovlcic

But there was light at the end of the tunnel Yocheved, and the light is a young boy named Muniyak.

"My Muniyak"
Muniyak was Yocheved's youth love, and part and parcel of dealing with the hardships and suffering in the war -
"The forced labor, the new decrees, evil, orphans, and despair, were routine, and, in all this a miracle has happened to me: I fell in love."
Muniyak and Yocheved lived not far apart, he was older by 4 years, Yocheved says that she was fascinated by the beauty, wisdom, and the fact that a guy so "perfect" was interested in her. Muniyak came a wonderful family - his parents had a store sweets, and every day he brought chclates to her- he thought she loved chocolate, when in fact she did not really love chocolate, but she ate them just to see the happy smile on his face.
Yocheved loved Muniyak Love Without Borders - "May, lilac blossoms time,
Muniyak brought me a flower ring, excited and trembling voice declared eternal love. He swore he would never break up, always love, he'd be so good to me, that he would lie as a carpet on the forund for me. So he kept writing letters to me even when we were in separate ghettos, resistance and helping to prepare for the Warsaw ghetto uprising. From the basement on the street "filled". "
"In May 2008 during a visit to Paris, a little boy approached me, gave me a lilac flower gone, I missed a beat. I felt like I morals Muniyak regards."







Prison life in the Warsaw Ghetto
Skarnvic city ghetto, was killed in 1941, and the Jews had received orders to move to the Warsaw ghetto.
"We got an inferno. Warsaw is not intended for humans. For the first time we saw heaps of bones moving like shadows. Almost dead - dead filled the streets. There was no quiet corner, or green, not a flower, or a blue sky - but a hell of concrete and death. Every day was worse than the last. overcrowding was unbearable. Every time we thought that could have been worse, but the anxiety we found Shlcourar own ideas. "
As described in this section can be seen that Yocheved and her family's life became increasingly difficult, the ghetto they arrived five people - her father, mother, grandmother and brother -" my grandfather died of a heart attack in the ghetto and was buried by his family - what is considered lucky multiple: to die natural causes and not from the horrors and hunger, and who will cry the death and bury him with dignity and not end his life wrapped in newspaper around the ghetto".
Alongside the impossible living conditions, Yocheved tried to keep the life she had with Muniyak and continued to meet because he also went with her, and activly worked in the bunker and made a secret weapon to prepare an uprising in the ghetto.
Yocheved's mother, joined the children and teachers volunteer groups, these groups were called "Komplttim" they learnet in
s crowded basements and confidential course, when the crowding unbearable suffocation. One day when
she returned Yocheved What 'Bed', began to feel that someone was following her ...


"Escape from the Warsaw Ghetto"
Every day was awful than the last, and there was a limit to evil displayed by the Germans against the Jews. One day suddenly appeared Kovl Chick dressed as a Jew and a bag of gold in his hand. Gave it to Yocheved's mother, claiming that it would help her, and left. Yocheved's mother sent her mother - Grandma Kyle as she looked Polish, to a Polish friend named Gancner - and he protected her, she escaped from the ghetto , away from the hardships, to the city Skarnbec. Yocheved's mother realized that they have to escape from the ghetto, so she went to a German soldier standing at the gates of the ghetto and offered him the bag of gold Skovlc Magic gave her. Miraculously, the soldier agreed to help the family in exchange for gold. Therefore, Yocheved's mother asked to bring carts to pick a few more people (of course again out of concern for others but ) and take them away from the ghetto.
And so it was only in contrast to programs - the carts were caught and reached another nightmare ...

"We were led to the airport Roachznv poor inner courtyard, surrounded by high concrete walls. There were a hundred men who were caught trying to escape too. We stood there for several hours, without food or water, then opened a heavy door of the basement, we got orders to go down into it.
The cellar was under the offices of the airport, and there was room for about a hundred people. 300 people crammed into it, and the door barely closed. They squeezed us out in, like salted fish in a barrel. The place was damp, stinking, choking completely dark, with no sign of when the day or night. We could not sit, could not walk around or do the slightest movement.Even our needs, we could not do but instead we stood.
Luckily we were facing the wall. Basement sewer pipe bomb were dripping on the walls. In instinct we licked the liquid, which was our only food. At first I heard screams to high heaven, a few days later, replaced the screams murmur prayers, and every day it calms down. Lump in the middle, the people who were unable to turn around without moving, prayed and cried, and turned to God. Every day crying dwindled, until a mass of people remained silent.
After 12 days Suddenly the door. "Rouse, out", there was a bark. Middle bloc was dead.Survived only those who were facing the wall. We crawled out. The people who died standing collapsed to the floor "...


After this shocking experience when they are swollen and they must feces, urine, and thousands of worms - the Jews were led from the basement to the terrible forest "Waller", near Warsaw, which was an execution site - where each member of her family got a shovel and began to dig his own grave - Yocheved started digging a hole, in it she will be buried ... "
Yocheved's father was orders to come closer to the polish officerr. Dad barely shuffling, dirty and smelly, light years away far from the respectable Mskarnvic man, approached him.is Your name Kuczinsky? "Whispered the officer. Dad nodded in fear."you Saved my My family, and now I want to help you. "
I do not believe in miracles, but I have no other explanation for what happened there. Dad had a very good relationship with the police chief Vskarnvic, his fondness for vodka caused him to sink deeper in debt and threatened that he seize the house. He Dad turned for help, and Dad bought the house, telling him: "Do not worry. Live here and pay me as much as you can. "
Dad thought then It could be good to have connections with the police chief, but he never imagined how it could be useful. The young policeman who were standing in front of us remembered how he used to get to our house with minor amounts he had managed to save in order to acquire theSingle parents. These sums were not sufficient even if he would continue to be paid for many years. largely a male policeman father's voice singing wonderful. later moved to Warsaw and joined the police, and so arbitrarily horrible fate we found ourselves together again. "
The young officer's family moved Yocheved and a few others (of course the family wanted to save again) covered wagons called ghetto and smuggled them very Mazowiecka, 26 km from the city Skarnvic. Ghetto was "comfortable" than in other ghettos, the last and liquidated in late 1942.



"The move"
Reach the city later Skarnvic homeland, where he began an arduous journey of escape and hid from house to house. Her family came to Goren (stores where wood grain structure - a barn), the barn was owned Gnzner - friend of the family (there was Grandma Kyle), where the old ice, Achshmcour their food he eats pigs. Where to stay continue to search, Yocheved comes to the cemetery and into the tent of the Rebbe (the only thing not destroyed by the Germans) and in the morning Achsiocat tent frozen, frightened, trembling, came from a family trail passes Rouge Einsky, considered the father of the family is very inferior person for his company ( dog catcher), understand that she was Jewish when she knocks on the door, but did not divorce her, but want to help her, bringing her food. Yocheved's mind came an idea. She asked Mr. Rouge Einsky bring her peasant's costume Lubicz Ethan (Lubicz this drag a small town in rural as' Lubicz im), Rouge Einsky got her two Fry's costumes - one party and one day - day. Yocheved dyed her hair and called herself Stefania - pretended, she changed her voice and her accent, and " played it "for all her villages. even when I met her children in her class recognized her, imitating itself Yocheved like not knowing who you talk to - which is Stefania. But the journey continued, her family continues to move from place to place, from person to person, anyone who was willing to let them stay with him even for a day or time. Then, through Professor Skaripc Chuck, they come Agnelli, a Polish woman embittered, hide them with her for 20 months, where her boss the Yocheved any housework, even cooked pigs. Aneila received lots and lots of gold forAhssantam her. Over time, fell in love with a cop named Atdaush, who collaborated with the Germans. Then, it became clear that Aniela told him that there are Jews who live with her and intends to kill them. policeman himself killed Jews and proud of it. When the policeman threatened danger to Yocheved fate of her family, told him fabricated a story about where the gold had threatened him the Polish underground looking for him because he had betrayed the homeland and joined the Germans - will also be able to see the courage of assertiveness Yocheved - and so it saved her family and fled Agnelli cruelty.
It should be noted that even with Aniela Wicked, was the edge of light - and a dog named irrigated, which belongs to the Agnelli, this special dog saved the life of the family often, like other would warn them before the enemies, and that they must hide when it's safe. Yocheved says that the following video:
Home
The war ended in 1945, and the Red Army arrived, the family finally returned home, which was empty, since the Poles stole all their possessions. Than 5,000 Jews who lived in the city Skarnvic, survived only 15 Jews. The family had to sleep on straw, empty house, and invited her and other Jews who came from different areas, to come live with them.

"In time, the refugees had left our home and found their own apartment, and we stayed in our house. Dinner table back to us, we picked up chairs and slowly began to recover. Us in. We were broken and broken, but we tried to be as similar as possible to the family we were before the war. The nature of the family can not be changed . love, caress and the heat was all the time, even the most difficult conditions. We were a loving family and remained a loving family. "

One day a Russian officer who was Jewish family Kuczinsky, with a letter to the family their friend. His name was Mordechai, a fourth-year medical student University of Warsaw. Before that he studied three years in Tashkent.

"Mordechai came to our house, he met and stayed. Often comes from Warsaw to visit me. Slowly we developed a novel and began to feel the closeness felt by a pair begins to fall in love ..."

After half a year of introduction, Mordechai became Yocheved's husband (married in 1946).
Although the war ended, the persecution of the Jews did not stop, despite threats and dangers lurked Vskarnvic, so they decided to Yocheved and her family, along with Mordechai, to the homeland - the Land of Israel.

"Land of Israel dream Rex shape, waiting for my husband to finish his medical studies in 1947 graduated.
When we left our company's well watered Aniele dog found us, she cried with tears, as if she understood not see each other again. We train car and looked at his beloved dog standing in the snow and watch the train move away. Became the first black spot and after a few moments just a black dot in the snow. We ran the car last seen a few more seconds, until it disappeared ...
When we arrived we learned that Israel Agnelli, the irrigated remained there about two weeks at the train station, waiting for us, and actually died of starvation, as if she committed suicide. "



So again I - Yocheved opens a new life

After staying for a certain period of time with a family in Paris, France - continued their journey, and went to Israel on the ship, anchored at the port of Haifa on March 13, 1949.
July 1949 after only a daughter of Yocheved and Mordechai - Kenya.
At first they lived in Afula, after seven years in Holon, Givatayim and came when there was Mordechai working HMO gynecologist.
Azriel father died in 1980, and mother Deborah remained independent.
Because humor has become a part of Yocheved survival again, she began to appear in sections of humor, she appears before the survivors to this day.

"In my world view, there is evil in the world we can not fix the fact that this conversion, but the humor makes life worth more, and give relief to the most difficult places. Humor many doors opened for me a lot of objections Miss ..."
It should be noted that during her life Yocheved went on my way to her family, caring for the needy in all who happened to her, for example, hosted a new immigrant families at home, ever since hosted 25 families, and she and her husband helped them to be absorbed in the country.
Yocheved's brother, messed up guys, lived for years in South Africa, and in 1993 at age 68, killed during a robbery. To this day, when talking about the messed Yocheved guys, there are tears in her throat.

"The pain was unbearable, I cried all the time and I could not function. One thought would not let me rest. How to tell mom that her son was murdered?"

And her mother went into a deep depression, and about 3 years, died of starvation, and pain of loss.
But Yocheved, miraculous powers able to move on, go on living.
Mordechai Yocheved had two grandchildren - my chest, BA in economics and currently a lecturer in economics and capital markets, In addition, he also wrote a newspaper's economic commentator, "Israel today." Karen graduated with honors studying medicine, and begins the internship in the country.
Yocheved and Mordechai has named Nina even light - was born in 2008, and "what it is, lighting up the lives of us all" that used to tell Yocheved.
Eventually came Yocheved and Mordechai (commonly known as "Baby") Kfar Saba, where they lived happily ever after to this day.
Thus, a very special and entertaining way, you can see next video of Mordechai ("Honey") and Yocheved Ziv.



At the end of her book ("it again I"), describes the purpose Yocheved, I mean about life:

"In this book I wanted to tell for generations to come on my personal victory over the Germans tried to exterminate all the Jews. I wanted to tell how we found within the horror of humanity and love, humor, hope and strength of life - my parents' values bequeathed to me, marked the way I chose to live.
What makes this reality was, I would continue the life I had as a child, but unfortunately the war destroyed everything. We had to build our lives anew.
From my experience I learned to take life as it is, and do only what makes a good myself and others, to go through life peacefully as possible. The person to plan the future, and live his life in his ability. Grandma always used to say "If I let you ten a penny, put one on. Over time, they will accumulate."
Life has taught me not to need help, and rely only on myself. Now, I conclude my life and enjoy the lovely family and I built my life I had created, I think I went the long way: snowy Poland treats midwife of her wishes come true at once, I was a proud grandmother sunny land of Israel.
He would tell me in those days of hunger and terror in the attic of the barn Gancner, Herbie tent Vskarnvic cemetery, or in the basement of the airport, sit in my house one day in Israel, and tell the stories to grandchildren, should I believe? I do not know. "

We got to meet a strong, assertive, a worrier like all Polish, smart, warm, loving, and we thank her and her husband sincerely for the warm hospitality and sharing the story of her extraordinary life.

Hope we could move the story, at least as far as possible, because words can not really tell the story of life ..

Roni Porat and gaby Rados

יום ראשון, 4 ביולי 2010

יום שני, 3 במאי 2010



יוכבד זיו (בפולנית יאדוויגה) נולדה בשנת 1926 בעיר קטנה בשם סקרנביץ' שנמצאת בין לודג' לוורשה, פולין.
ליוכבד היו הורים מעורבים קהילתית, אביה עזריאל היה אדם מכובד שלקח חלק במועצת העיר וזמר חובבני. אמה, דבורה, הייתה פעילה בקבוצת נשים "עזרה" שאספה כספים לנזקקים, בנוסף, אמה ארגנה קבוצות ילדים שלמדו בבתים קטנים.
ליוכבד אח אחד שקטן ממנה ב-8 שנים ששמו פישל'ה ז"ל.
משפחת קוצ'ינסקי (שם משפחתה הפולני של יוכבד) הייתה בעלת מעמד חברתי – כלכלי גבוה והיו מוכרים בקהילה היהודית והפולנית.
את מלחמת העולם השנייה, ותקופת השואה עברה יוכבד בגבולות פולין.
בבלוג זה, נשתף סיפורים שעברו על יוכבד במהלך השואה ולפניה, ונעסוק בהישרדותה עם ההתמודדות היום – יומית עם הכאב, שלא מרפה כבר 65 שנה.




החיים שלפני המלחמה
כפי
שהוזכר, יוכבד נולדה בעיר סקרנביץ' שבפולין, בה התגוררו 35,000 תושבים וכ-5,000 מהם יהודים.
האופי המיוחד של יוכבד, שמתאפיין באסרטיביות וחשיבה החדה בא לידי ביטוי כבר כשהייתה בת 3:
"אימי וקבוצת הנשים, החליטו שצריך להקים גן ילדים עברי, הביאו גננת ששמה בת שבע, בחורף,ופתחו את הגן .ביקשתי מבת שבע להצטרף לגן, אך היא אמרה שהגן מלא, אז הלכתי לבד לביתי, ביתי היה במרחק של שלושה ק"מ מהגן , בכפור, ולקחתי מביתי כורסת נצרים, סחבתי אותה כל הדרך חזרה אל הגן ו 'עשיתי לי מקום' בגן. "
נוכחנו לדעת כי חייה של יוכבד לפני המלחמה היו חיים יציבים, חברתיים, ויפים, אך הכל השתנה ביום אחד..




"לא קוראים לי יוכבד, קוראים לי שרה"
גרמניה פלשה לפולין ב- 1 בספטמבר 1939, ובכך החלה את מלחמת העולם השנייה. עם כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית החלה מיד רדיפת הקהילה היהודית שם, וגזרות כלפיה, כך מתארת יוכבד בספרה "זאת שוב אני"-
"השמועות על גורלם העגום של יהודי גרמניה היו לנושא שיחה שכיח. גם בפולין נעשתה אלימות כנגד יהודים עניין שבשגרה, צעירים לאומנים מובטלים ומנהיגים פוליטיים שחיפשו תומכים, השתלחו ביהודים וניסו לפגוע לא רק בגופם אלא גם בפרנסתם, בתי עסק יהודיים נפרצו ונבזזו"..

אז למה שרה?
"ימים אחדים לאחר פריצת גבולות פולין ע"י הנאצים, הם הגיעו לעירנו. כבר ביום הראשון בעטו חיילים גרמנים פרועים ומלאים חדוות ניצחון בדלת ביתנו ונכנסו. החיילים פשטו ברחבי הבית, צעקו בקולי קולות, שברו והרסו, והותירו חותם של בוץ על השטיחים היקרים.אחד מהם נכנס לחדרי, "יהודייה מלוכלכת, איך קוראים לך?" צעק בגרמנית. "יאדווויגה", לחשתי. "טעות!" צרח. והוורידים בצווארו השתרגו, הוא נראה עומד להתפוצץ."איך קוראים לך?" "סליחה, אדוני, איני מבינה אותך", עניתי בגרמנית. "שמי יאדוויגה". המדים שיוו לו מראה מאיים והשנאה בעיניו הייתה משתקת. שוב ושוב צרח: "איך קוראים לך?", מלמלתי את כל השמות שהכרתי. "מרתה? ליזה? יאנה? "זעמו הלך וגבר. החלטתי לשתוק. "איך קוראים לך?", ניסה שוב. חשתי בהבל פיו קרוב לפניי. הוא הניח את ידיו על צווארי והחל לחנוק אותי. האוויר אזל מראותיי, וכל נשימה גרמה לי כאב. בתוך מעשיו המטורפים שמעתי אותו לוחש לעצמו: "את כ"כ יפה- למה אני צריך להרוג אותך?" הייתי משוכנעת שאלו הן הדקות האחרונות של חיי. חלפו כמה שניות של אימה, ואז קרא לו המפקד, והוא עזב אותי לנפשי. מאוחר יותר למדתי שהייתי צריכה לענות ששמי שרה, כי הגברים הוסיפו לגברים היהודים את השם משה וליהודיות- שרה."
"טראומת החנק נותרה חייה, ועד היום אינני מסוגלת לרכוס את חגורת הבטיחות במכונית.."




הכניסה לגטו
שבוע אחרי כניסת הנאצים לעיר סקרנביץ', כלאו הנאצים את תושביה היהודים בשכונה אחת – למזלה של יוכבד- ביתם היה בשטחי הגטו לכן לא היו צריכים לעזוב את דירתם.
החיים בגטו היו קשים, זרים גרו בביתם, המזון הלך ונגמר, אביה התמנה לאחד מאנשי היודנראט- יהודים שמתמנים ע"י הנאצים ואחראים על ההתנהלות בגטו, לכן היה חוזר הביתה כל כמה זמן כשגופו חבול.
בתוך כל אלה, לצד הגזרות החדשות, הרעב, והעוני, הוריה ממשיכים לעזור לאנשים אחרים להינצל ודואגים גם לשאר הקהילה מלבד רק לעצמם. בנוסף, פולנים שהוריה עזרו להם לפני המלחמה, גם התבררו כמקור לתקווה- למשל סיפורו של קובלצ'יק-






אך היה אור בקצה המנהרה ליוכבד, והאור הזה הוא נער צעיר בשם מונייק.

"מונייק שלי"
מונייק היה אהבת הנעורים של יוכבד, וחלק בלתי נפרד מההתמודדות עם הקשיים והסבל שבמלחמה-
"בין עבודות הכפייה, הגזרות החדשות, המרושעות, היתמות, והייאוש, היו לשגרת חיים, בתוך כל זה קרה לי נס: התאהבתי. "
מונייק ויוכבד גרו לא רחוק זה מזו, הוא היה מבוגר ממנה ב-4 שנים, יוכבד מספרת כי היא הוקסמה מיופיו, מחוכמתו, ומכך שבחור כ"כ "מושלם" מעוניין בה. מונייק בא ממשפחה נפלאה- להוריו הייתה חנות דליקטסים, ומדי יום הביא לה שוקולדים שחשב שאהבה, כשבעצם היא לא ממש אהבה שוקולד, אך היא אכלה אותם רק כדי לראות את החיוך המאושר על פניו.
יוכבד אהבה את מונייק אהבה ללא גבולות- "במאי, זמן פריחת הלילך, הביא לי מונייק פרח וטבעת, ובקול נרגש ורועד הצהיר על אהבתו הנצחית. הוא נשבע שלעולם לא ניפרד, שתמיד נאהב, שהוא יהיה כ"כ טוב אליי, שהוא ישכב על הארץ עבורי ויהיה לי שטיח. כך גם כתב במכתבים שהקפיד לשלוח לי גם כשהיינו בגטאות נפרדים, וגם כשסייע למחתרת להתכונן למרד גטו ורשה. מן המרתף שברחוב "מילא" ".
"במאי 2008 בעת ביקור בפריז, ניגש אליי ילד קטן, נתן לי פרח לילך ונעלם, החסרתי פעימה. חשתי כאילו מונייק מוסר לי דרישת שלום".







חיים כלא חיים, בגטו ורשה
הגטו בעיר סקרנביץ' חוסל בשנת 1941, והיהודים שהיו בו קיבלו פקודה לעקור לגטו וארשה.
"הגענו לתופת. גטו וארשה לא נועד לבני אנוש. לראשונה ראינו גלי עצמות שנעו כמו צללים. מתים וכמעט-מתים גדשו את הרחובות. לא הייתה פינה שקטה או ירוקה, לא פרח, או תכול שמיים- אלא גיהנום של בטון ומוות. כל יום היה גרוע מקודמו. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת. בכל פעם חשבנו שלא יכול להיות יותר גרוע, אך לחרדתנו גילינו שלצורר רעיונות משלו."
כפי שמתואר בקטע זה, ניתן לראות כי החיים של יוכבד ומשפחתה נהיו יותר ויותר קשים, לגטו הם הגיעו חמישה אנשים- אביה, אמה, סבתה ואחיה – הסבא נפטר מהתקף לב בגטו וזכה לקבורה ע"י בני משפחתו- מה שנחשב למזל מכופל: גם למות מוות טבעי ולא מתוך הזוועות והרעב, וגם שיהיה מי שיבכה את מותו ויקבור אותו בכבוד, ולא יסיים את חייו עטוף בעיתון ברחבי הגטו.
ולצד תנאי מחיה בלתי אפשריים, יוכבד מנסה לשמור על החיים שהיו לה- מונייק והיא המשיכו להיפגש משום שגם הוא עבר יחד איתה, ובפעילות סודית עבד בבונקר והכין כלי נשק להכנה למרד בגטו.
אך אמה של יוכבד בכניסתם הנוראית אל הגטו התעניינה יותר מכל בלימודי ילדיה, לכן הצטרפה יוכבד לקבוצות ילדים ומורים מתנדבים, לקבוצות אלה קראו "קומפלטים", הם למדו במרתפים צפופים וסודיים כמובן, כאשר הצפיפות והמחנק קשים מנשוא. יום אחד כאשר חזרה יוכבד מה'קומפלט', החלה לחוש כי מישהו עוקב אחריה...

"בורחים מגטו וארשה"
כל יום היה נורא מקודמו, ולא היה גבול לרוע שהפגינו הגרמנים כלפי היהודים. באחד הימים הופיע לפתע קובלצ'יק מחופש ליהודי ושקית זהב בידו. העניק אותה לאמה של יוכבד בטענה כי זה יועיל לה, והלך. אמה של יוכבד שלחה את אמה- סבתא קיילה שנראתה כפולנייה, לחבר פולני בשם גנצנר- שייגן עליה ויכלכל אותה, ברחה מהגטו ושם התגוררה, הרחק מן התלאות, בעיר סקרנבץ'. אמה של יוכבד הבינה שגם עליהם לברוח מהגטו, לכן ניגשה אל חייל גרמני שעמד בשערי הגטו והציעה לו את שקית הזהב שקובלצ'יק העניק לה. בדרך נס הסכים החייל לעזור למשפחה תמורת הזהב. לכן ביקשה אמה של יוכבד שיביא עגלות שיבואו לאסוף כמה שיותר אנשים (כמובן שוב מתוך דאגה לאחרים מלבד מ"שפחתה) וייקחו אותם הרחק מהגטו.
וכך היה, רק שבניגוד לתוכניות- העגלות נתפסו והגיע סיוט אחר...


"הובלנו לשדה התעופה אוקנצ'ה. רוכזנו בחצר פנימית עלובה, מוקפת קירות גבוהים מבטון. היו שם עוד כמאה איש שנתפסו גם הם בניסיון בריחה. עמדנו שם במשך כמה שעות, ללא מזון או מים, ואז נפתחה דלת כבדה של מרתף, וקיבלנו הוראה לרדת לתוכו.
המרתף היה מתחת למשרדים של שדה התעופה, והיה בו מקום לכמאה איש. הנאצים דחסו לתוכו 300 איש, והדלת בקושי נסגרה. הם דחסו אותנו בכוח פנימה, כמו דגים מלוחים בחבית. המקום היה לח, מצחין,מחניק, וחשוך לחלוטין, ללא סימן מתי יום או לילה. לא יכולנו לשבת, לא הייתה אפשרות להסתובב או לעשות את התנועה הקטנה ביותר. אפילו את צרכינו לא יכולנו לעשות אלא במקום עומדנו.
למזלי עמדנו עם הפנים לקיר. במרתף היו צינורות ביוב מפוצצים שנזלו על הקירות. באופן אינסטיקטיבי ליקקנו את הנוזל, שהיה המזון היחידי שלנו. בהתחל שמעתי צרחות עד לב השמיים, ימים בודדים אחרכך, החליפו את הצרחות במלמולי תפילות, ומדי יום זה נרגע. הגוש האמצעי, האנשים שעמדו בלי יכולת להסתובב בלי לזוז, התפללו ובכו, ושוב פנו לאלוהים. בכל יום הבכי הלך ופחת, עד שגוש האנשים שתק.
לאחר 12 ימים לפתע נפתחה הדלת. "ראוס, החוצה", נשמעה הנביחה. הגוש האמצעי עמד מת. נשארו בחיים רק אלה שעמדו עם הפנים לקיר. זחלנו החוצה. האנשים שמתו בעמידה קרסו אל הרצפה"...



לאחר החוויה המזעזעת הזו, כאשר הם נפוחים ועליהם צואה, שתן, ואלפי תולעים- הובלו היהודים מהמרתף הנורא אל יער "וולה", הסמוך לוארשה, שהיה אתר הוצאה להורג – שם כל אחד מבני משפחתה קיבל את חפירה והחל לחפור לעצמו את קברו- בעודה יוכבד חופרת לה בור בו תיקבר... "בוא הנה יהודי, פקד על אבי השוטר הפולני. ואבא בקושי גורר את רגליו, מטונף ומסריח, רחוק מרחק שנות אור מהאיש המכובד מסקרנביץ', ניגש אליו. "קוראים לך קוצ'ינסקי?" לחש השוטר. אבא הנהן בפחד."הצלת את המשפחה שלי פעם, ועכשיו אני רוצה לעזור לך". אינני מאמינה בניסים, אך אין לי הסבר אחר למה שקרה שם. אבא היה בקשרים טובים מאוד עם מפקד המשטרה בסקרנביץ', שחיבתו לוודקה גרמה לו לשקוע בחובות עמוקים ואיימו כי יעקלו לו את הבית. הוא פנה לאבא לעזרה, ואבא רכש את ביתו, ואמר לו: "אל תדאג. תגור כאן ותשלם לי כמה שאתה יכול". אבא חשב אז שלא יזיק להיות בקשרים טובים עם ראש המשטרה, אבל הוא לא תיאר לעצמו עד כמה זה יוכל להועיל. השוטר הצעיר שעמד מולנו זכר כיצד נהג להגיע לביתנו ובידו סכומים פעוטים שעלה בידו לחסוך במטרה לרכוש את בית הוריו. הסכומים הללו לא היו מספיקים גם אם היה ממשיך לשלמם שנים ארוכות. בעיקר זכר השוטר את קולו של אבא ושירתו הנפלאה. לימים עבר לווארשה והצטרף למשטרה, וכך בשרירות גורל מחרידה מצאנו עצמינו נפגשים שוב. "
השוטר הצעיר העביר את משפחתה של יוכבד ועוד כמה אנשים (שכמובן שוב המשפחה רצתה להציל) לעגלות מכוסות והבריח אותם לגטו בשם רבה מזובייצקה, 26 ק"מ מהעיר סקרנביץ'. הגטו היה "נוח" יחסית לגטאות אחרים, ובין האחרונים שחוסלו, בסוף 1942.




"לנוע ממקום למקום"
לאחר מכן הגעה לעיר המולדת סקרנביץ', שם מתחיל מסע מפרך של בריחה והסתתרות מבית לבית. משפחתה הגיעה לגורן (מאין מבנה מעץ שמאחסן תבואה- אסם), האסם היה שייך לגנצנר- ידיד של המשפחה (שם הייתה סבתא קיילה), שם ישנים בכפור, כשמקור האוכל שלהם הוא אוכל לחזירים. החיפושים איפה ללון ממשיכים, יוכבד מגיעה לבית קברות ונכנסת לאוהל של הרבי (הדבר היחיד שלא הוחרב ע"י הגרמנים) ובבוקר כשיוצאת מהאוהל קפואה, מפוחדת, רועדת, עוברת שביל ומגיעה למשפחת רוז'יינסקי, אב המשפחה שנחשב לאדם מאוד נחות בחברה בשל עיסוקו (לוכד כלבים), מבין שהיא יהודייה כאשר היא מתדפקת בדלת, אך לא מגרש אותה, אלא רוצה לעזור לה, ומביא לה אוכל. צץ במוחה של יוכבד רעיון. היא ביקשה ממר רוז'יינסקי שיביא לה תלבושת של כפרייה לוביצ'אית (לוביץ' זו עיר קטנה בה התגררו כפריים בשם 'לוביצ'אים'), רוז'יינסקי השיג לה שתי תחפושות של כפרייה- אחת חגיגית ואחת ליום-יום. יוכבד צבעה את שערותיה, וקראה לעצמה סטפניה- התחזתה, שינתה את קולה ואת המבטא שלה, ו"שיחקה אותה" ככפרייה לכל דבר. אף כשפגשו אותה ילדים מכיתתה וזיהו אותה, שחקה עצמה יוכבד כאילו שלא ידעה על מי מדברים- הלא היא סטפניה. אך המסע נמשך, משפחתה ממשיכה לנוע מקום למקום, מאדם לאדם, כל אחד שהיה מוכן לתת להם ללון אצלו ולו ליום או שעה. לאחר מכן, דרך פרופ' סקריפצ'אק, הם מגיעים לאניילה, אישה פולנייה וממורמרת, שמחביאה אותם אצלה במשך כ-20 חודשים, שם מעבידה את יוכבד בכל עבודות הבית, אף בישלה לחזירים. אניילה קיבלה המון המון זהב תמורת אחסנתם אצלה. ובמהלך הזמן התאהבה בשוטר בשם תדאוש, ששיתף פעולה עם הגרמנים. לאחר מכן, התברר כי אניילה סיפרה לו כי יש יהודים שמתגוררים אצלה ובכוונתה להרוג אותם. השוטר עצמו הרג יהודים והתגאה בכך. כאשר איים השוטר בפני יוכבד שסכנה לגורל משפחתה, סיפרה לו סיפור בדוי על היכן נמצא הזהב ואיימה עליו שהמחתרת הפולנית מחפשת אותו משום שבגד במולדת והצטרף לגרמנים- גם כאן ניתן לראות את האסרטיביות ואומץ הלב של יוכבד- ואכן כך הצילה את משפחתה והם נמלטו מאניילה ומאכזריותה.
יש לציין, כי גם אצל אניילה המרשעת, היה קצה אור- וזו כלבה בשם מושקה, שהייתה שייכת לאניילה, הכלבה המיוחדת הזו הצילה את חיי המשפחה לא פעם, כשאר הייתה מזהירה אותם לפני כניסת אויבים, ושעליהם להסתתר כשמגיעה סכנה. על כך מספרת יוכבד בסרטון הבא:






הביתה
בשנת 1945 הסתיימה המלחמה, והצבא האדום הגיע, סוף סוף חזרה המשפחה לביתם, שהיה ריק מתוכן, שכן הפולנים גנבו את כל רכושם. מ-5,000 יהודים שחיו בעבר בעיר סקרנביץ', נותרו בחיים רק 15 יהודים. המשפחה נאלצה לישון על קש, בביתם הריק, ואף הזמינה אליה עוד יהודים שבאו מאזורים שונים, שיבואו להתגורר אצלם.


"עם הזמן עזבו הפליטים את ביתנו ומצאו דירות משלהם, ואנחנו נשארנו בביתנו. שולחן האוכל חזר אלינו, אספנו כיסאות ולאט לאט התחלנו להתאושש. בתוכנו פנימה היינו שבורים ורצוצים, אבל השתדלנו להיות דומים ככל האפשר למשפחה שהיינו לפני המלחמה. אופי של משפחה אי אפשר לשנות. האהבה, הלטיפה והחום היו כל הזמן, גם בתנאים הקשים ביותר. היינו משפחה אוהבת ונשארנו משפחה אוהבת".


יום אחד הגיע קצין רוסי שהיה יהודי למשפחת קוצ'ינסקי, עם מכתב למשפחה מידידתם. שמו היה מרדכי, סטודנט לרפואה שנה רביעית באונ' וארשה. לפני כן למד 3 שנים בטשקנט.


"מרדכי בא אלינו הביתה, הכיר ונשאר. לעיתים קרובות בא מוארשה לבקרני. לאט לאט התפתח בינינו רומן והתחלנו להרגיש את הקרבה שמרגיש זוג שמתחיל להתאהב..."

לאחר חצי שנת היכרות, הפך מרדכי לבעלה של יוכבד (נישאו בשנת 1946).
על אף שהסתיימה המלחמה, הרדיפות אחר היהודים לא פסקו, איומים וסכנות ארבו אף בסקרנביץ', לכן החליטו יוכבד ומשפחתה, יחד עם מרדכי, להגיע למולדת- ארץ ישראל.

"חלום ארץ ישראל רקם עור וגידים, וחיכינו שבעלי יסיים את לימודי הרפואה, בשנת 1947 סיים את לימודיו.
כשיצאנו לדרכינו גם מושקה הכלבה של אניילה מצאה אותנו, היא בכתה בדמעות, כאילו הבינה שלא נתראה עוד לעולם. עלינו לקרון הרכבת והבטנו לעבר הכלבה האהובה העומדת בשלג וצופה ברכבת המתרחקת. בתחילה הפכה לכתם שחור ואחרי כמה רגעים רק נקודה שחורה בשלג. רצנו לקרון האחרון לראותה עוד כמה שניות, עד שנעלמה...
לאחר שהגענו לישראל נודע לנו מאניילה, כי מושקה נשארה שם, בתחנת הרכבת כשבועיים, חיכתה לנו, וכך למעשה מתה מרעב, כאילו שהתאבדה".




זאת שוב אני- יוכבד פותחת בחיים חדשים


לאחר שהייה במשך פרק זמן מסוים אצל משפחה בפריז, צרפת- המשיכו במסעם, ועלו לארץ ישראל באנייה, שעגנה בנמל חיפה ב-13 במרץ 1949.
לאחר מכן ביולי 1949 נולדה בתם היחידה של יוכבד ומרדכי- קניה.
תחילה גרו בעפולה, לאחר מכן 7 שנים בחולון, ואז הגיעו לגבעתיים, כאשר שם התקבל מרדכי לעבוד בקופ"ח כגניקולוג.
אבא עזריאל נפטר ב-1980, ואמא דבורה נותרה עצמאית.
מאחר וההומור הפך חלק שוב בהישרדות של יוכבד, היא החלה להופיע בקטעי הומור, היא מופיעה לפני ניצולי שואה עד היום.

"לפי השקפת עולמי, יש רוע בעולם ואין בכוחנו לתקן את העובדה המרה הזו, אבל ההומור הופך את החיים לראויים יותר, ונותן הקלה גם במקומות הקשים ביותר. ההומור פתח עבורי הרבה דלתות והמיס הרבה התנגדויות..."

יש לציין כי במהלך חייה יוכבד הלכה בדרכי משפחתה, ודאגה לנזקקים בכל אשר נזדמן לה, לדוגמה, אירחה משפחות של עולים חדשים בביתה, מאז ועד היום אירחה כ-25 משפחות, והיא ובעלה עזרו להן להיקלט בארץ.
אחיה של יוכבד, פישל'ה, התגורר במשך שנים בדרום אפריקה, ובשנת 1993, בהיותו בן 68, נהרג בעת שוד. עד היום כאשר מדברת יוכבד על פישל'ה, עומדות הדמעות בגרונה.


"הכאב היה קשה מנשוא, בכיתי כל הזמן ולא הצלחתי לתפקד. מחשבה אחת לא נתנה לי מנוח. איך מספרים לאמא שבנה נרצח?"

ואכן אמה נכנסה לדיכאון עמוק, ולאחר כ-3 שנים, נפטרה מהרעבה עצמית, ומכאב על האובדן.
אך יוכבד, מצליחה בכוחות פלאיים להמשיך הלאה, להמשיך לחיות.
למרדכי ויוכבד נולדו שני נכדים- חזי, בוגר תואר ראשון בכלכלה וכיום מרצה בתחום הכלכלה ושוק ההון, נוסף על כך הוא גם הכתב והפרשן הכלכלי של עיתון "ישראל היום". וקרן, סיימה בהצטיינות לימודי רפואה, ומתחילה את הסטאז' שלה בארץ.
ליוכבד ומרדכי יש אפילו נינה בשם אור- נולדה ב-2008, ו"כשמה כן היא, מאירה את חיי כולנו" כך נוהגת לספר יוכבד.
בסופו של דבר הגיעו יוכבד ומרדכי (הידוע בכינויו "מותק") לכפר סבא, שם הם גרים בעושר ואושר עד היום.

כך, בדרך מאוד מיוחדת ומשעשעת, ניתן לראות בסרטון הבא, של מרדכי ("מותק") ויוכבד זיו.




בסוף ספרה ("זאת שוב אני"), מתארת יוכבד את מטרתה וכוונתיה, לגבי החיים:


"בספר זה ביקשתי לספר למען הדורות הבאים על הניצחון הפרטי שלי על הגרמנים שניסו להשמיד את כל היהודים. רציתי לספר כיצד בתוך הזוועה מצאנו אנושיות ואהבה, הומור, תקווה וכוח חיים- ערכים שהנחילו לי הוריי, וסימנו את הדרך שבה בחרתי לחיות.
אילו המציאות הייתה מאפשרת זאת, הייתי ממשיכה את החיים שהיו לי בילדותי, אבל לצערי הרסה המלחמה את הכול. נאלצנו לבנות את חיינו מחדש.
מנסיוני למדתי לקחת את החיים כפי שהם, ולעשות רק מה שעושה טוב לעצמי ולאחרים, ולעבור את החיים עד כמה שאפשר בשלווה. על האדם לתכנן את המחר, ולחיות את חייו בתחומי יכולתו. סבתא תמיד הייתה אומרת "אם אני נותנת לך עשרה גרוש, שימי אחד בצד. עם הזמן הם יצטברו."
החיים לימדו אותי לא להזדקק לעזרה, ולסמוך רק על עצמי. כעת, שאני מסכמת את חיי ונהנית מן המשפחה המקסימה שבניתי לי ומן החיים שיצרתי לי, אני מהרהרת בדרך הארוכה שעברתי: מילדת פינוקים בפולין המושלגת, של משאלותיה התגשמו מיד, הייתי לסבתא גאה בארץ ישראל שטופת השמש.
לו היו מספרים לי באותם ימים של רעב ואימה בעליית הגג בגורן של גנצנר, באוהל הרבי בבית העלמין בסקרנביץ', או במרתף של שדה התעופה, שיום יבוא ואשב בביתי בארץ ישראל, ואספר את סיפורי לבתי ולנכדיי, האם הייתי מאמינה? אינני יודעת."


זכינו להכיר אישה חזקה, אסרטיבית, דאגנית כמו כל פולנייה, חכמה, חמה, ואוהבת, ואנו מודות לה ולבעלה מקרב לב על האירוח החם והשיתוף בסיפור החיים הבלתי רגיל שלה.

מקוות שהצלחנו להעביר את סיפורה, לפחות במידת האפשר, שכן מילים לא יוכלו באמת לספר את סיפור החיים הזה..

רוני פורת וגבי רדוש

תמונות





















יום ראשון, 2 במאי 2010